קטע מתוך מכתב של מוריה, שנכתב כתשובה על רצון (של מי?) לחגוג 50 שנה לעלייתה ארצה. כולל סימני הניקוד המקוריים.

עד אשר נופלים מהרגלים ועם הצל הראשון של הָטָבָה מינימלית כבר קמים על הרגליים וממשיכים לסחוב בעול. בלילה בא רַדוֹבֶנְסְקִי (הרופא של נהלל) לבקר אותי. היום לא יותר טוב אבל לא יותר רע ולכן אני ממהרת לכתוב לכם בנוגע לעניין. אמנם אני עוד מהססת. אולם אם תעבור השעה – עוד יובל כבר לא יהיה. פשוט אני רוצה להַראות לאנשים ששום מאורע חיצוני לא גרם לְבוֹאִי ארצה ושזה לֹא יובל של 50 שנה, אלא לאמיתו של הדבר, 75 שנה בדיוק – זה חַלוֹם חַיֵי ילדה בשנות חייהַ המוקדמות, כאשר רק אהבה "אַפְּלָטוֹנִית" "לארץ" הייתה מְהָנָה אותי. ו"הַאהבה הפּוֹלִיטִית" (אם אפשר כך להתבטא) התחילה בגיל של 12 שנה. כאשר הייתי בכיתה השלישית של הגימנסיה והמורָה בשיעור של היסטוריה רוסית הרצתה לנו על הפרק "בוגדן חַמְלֶנִיסְקִי" (שעכשיו התחילו הרוסים כל כך לפאר אותו) וכל כך העליבה אותנו הילדים בפני כל הכיתה וקוֹראָה לנו "ז'יד" כמו כל המון העם הָפרועַ. אני הייתי במצב של כמעט התעלפות וכאשר נגמר השיעור והתלמידות בזרם שלהן הוציאו אותי אוטומטית לפרוזדור. צינת החורף שבפרוזדור השיבה את רוחי. אז בְּלבי פנימה נִזעָקָה זָעָקָה פנימית אִילמת: הביתה אני רוצה! הביתה! ואני השגתי את הבית! איש לא נתן לי אותו. אני לבדי בעצם ידי השגתי אותו! עבדתי ורעבתי, רעבתי ועבדתי.

בסיום הגמר של אראלה, כאשר חנה מַיְיזֶל נתנה לי רשות דיבור, סיפרתי באזני התלמידות על חיי התלמידים והתלמידות בבתי הספר בגלות. סיפרה לי אחר כך אראלה שכל התלמידות בכו! ואני בעצמי עכשיו בוכה וכותבת, אני כותבת ובוכה וגם על הזמן ההוא המזהיר והנהדר שהיו אז ילדים כאלה שאהבו ללמוד. אהבו את השמש. אהבו את האנשים. אהבו את הארץ. ואני בוכה על הכל שעכשיו נהפך מקצה לקצה. המבוגרים עכשיו שקועים רק בְּלִצְבּוֹר ומה שיותר כסף בשביל כל מיני תענוגֵי-בְּשרים בלי גבול ובלי סוף. והילדים משתדלים ללכת...(?)