מסבא לסבא

 

משנעשה שמעון (אבידן מעין השופט) לסבא, קיבל מכתב מאת ידידו (מנהלל), שהיה מפקד הגוש "באותם ימים" של ההגנה... משום החן הרב שבמכתבו, הננו מביאים אותו כלשונו (כפי שפוסם בעלונו של הקבוץ).

 

שמעון היקר!

קבל נא את מיטב אחולי וברכותי להיותך סבא. ואל תעלב מכנוי זה, ואל תפול ברוחך. אינך הראשון ולא האחרון, שבגורלו נפל להיות סבא. קדמו לך רבים, ורבים אחריך בתור... אפילו אותו זאטוט, בנך, שרק תמול שלשום היה שיא מעלליו להוציא אויר מגלגלי מכוניתי (ועכשיו ודאי כולו גאוה על אבהותו, כאילו לא היו "אבאים" לפניו, ומביט בביטול על "מוציאי האויר" של היום) – גם הוא לא ימלט מגורלו, ובמרוצת הזמן יהיה גם הוא לסבא... ואז יתחיל הענין להיות רציני בשבילנו. כשיתחילו להופיע הנינים, הו, אז ודאי נתחיל להרגיש מעין זיקנה קופצת... (אגב, לגבי הבטוי "הזיקנה קופצת", בעצם היא מופיעה די לאט, אך תמיד אינך רוצה בזה, ונדמה לך כי היא קופצת).

ואני, מעכשיו מזמין אנוכי את עצמי אליך כשיולד הנין. ארד בהליקופטר על גג ביתך בעין-השופט, ואתה, הכן לי כורסה על יד כורסתך הנוחה, ואת כלי-הקפה שמור. ונשב אז שנינו על הגג בעין-השופט. מסביב – מאופק לאופק – ירק עצים ולובן ישובים; הנה, מולנו בגבעת-נוח, המדרשה לנצול אנרגית-השמש, ובמשק מסתובבים נכדי עין-השופט של היום, בבגדי-עבודה כחולים ונקיים, ומפעילים מיתקני-אטום שונים. נשב על כוס קפה מהביל, ומולנו – מיתקן הטלוויזיה המראה לנו את מפעלי הירדן, המזרים מימיו לנגב המשובץ ישובים חקלאיים לרוב; ומפעלי-תעשיה ענקיים; נמל אילת, על אניות הסוחר הרבות אשר בו; הכנסת בירושלים, המשוחררת כולה, כשהיא עוסקת בדיוניה בשקט וכמהה לקצת אופוזיציה...

אז נוכל להרשות לעצמנו לעשות מעשי-סבא, ולהזכיר אחד לשני: "הה, היו ימים" כשרכבנו על אופנוע בלי בנזין, כשהיינו שמחים לכל רובה צרפתי מחורבן נוסף, ולעוד שתי לירות לחודש לאימונים... כשעמדנו בקצה היער במשמר-העמק וצפינו מרחוק בג'וערה ותכננו את יום העליה, כשנעצו ראשוני עין-השופט מעדר ומחרשה ב"אוקינוס" האבנים והסלעים, ששתו עליהם מסביב עד ליאוש; כשערכתי מפקד ראשון על גבעת ג'וערה של הכוח היהודי בהרי-אפרים, והוא אז קומץ בחורות ובחורים, אשר ודאי לא עלה על דעתם חזון ההשתרשות בשטח כולו, במסגרת המדינה, אלא כל משאלתם ותקותם היתה להחזיק מעמד בסביבה הערבית העויינת, ובדמיונם ביקשו עוד נקודה בשכנות...

וכשהארץ היתה כה קטנה, כה קטנה עד שהיינו קרובים איש אל רעהו, וכל אחד הרגיש הלמות לבו של רעהו, וחש את הענין כולו ואת אשר עליו לעשות ואיך עליו לנהוג...

"הה היו ימים" ועוד ימים יבואו, ובינתיים, חזק שמעון ואל תשית לבך כי סבא הנך והתברכת בנכד.

יתברכו בך בנים, נכדים ונינים כהנה וכהנה.
 

שלך

עמנואל