אחי עמנואל מור

(בשלושים למותו)

בשנת תרס"ד – 1904 – עלתה משפחתנו, משפחת מרקובסקי על ארבעת ילדיה, ארצה. קטון הילדים, שנולד ערב צאתנו את רוסיה, נקרא עמנואל – להיות האל עמנו בדרכנו הלא-כל-כך סלולה – אבל מטרתה ברורה והחלטית: להשתקע בכפר ולהיות עובדי אדמה.

הצעדים הראשונים במושבה הדרומית בארץ – קסטינה, היא באר-טוביה. משם נדדה המשפחה לצפון, למטולה. הורינו, מורים בבית-הספר; ואין צריך לומר שהבית דובר עברית מיום הגיענו ארצה, ונאסר עלינו באיסור חמור הדיבור הרוסי.

כבן עשר היה עמנואל עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. כיום אי אפשר גם לתאר את אותן ארבע שנות המלחמה. הרדיפות, המאסרים והעינויים מצד השלטונות התורכיים; המחסור, הרעב והמחלות שהפילו חללים רבים. ומי היה יכול אז לשים לב ללימודם וחינוכם של ילדי בית-הספר. אך עמנואל, הודות לכשרונות ולתפיסה המהירה בהם חונן, קלט וספג הכל כאילו ישב על ספסל לימודים סדיר וללא כל הפרעות; ועוד באותן שנות מלחמה היה עליו לעבוד ולקיים את המשק בן שלוש-מאות דונם פלחה, כי האח הבכור חייב היה לעבוד בשרות הצבא התורכי.

ובשלהי 1919 – ימי תל-חי. הבדואים המוסתים תקפו כפרים נוצריים, שדדו, חמסו; האזור כולו הפך הפקר. מטולה נעזבה ורק אחדים מתושביה נשארו לשמור על הרכוש. עמנואל, הנער בן החמש-עשרה, נשאר גם הוא עם השומרים, ועמו רובה שהשיגו אי-שהוא ולא הניחו מידו. ובאחד הבקרים, אחרי ליל שמירה, ישבו האנשים לשתות תה. פתאום – יריות וצעקות. התוקפים פרצו לבית והחלו ליטול את הרובים. עמנואל חמק לחצר, הסתיר רובהו וחזר לבית. התוקפים לא פגעו באיש, ומיהרו להסתלק עם הרובים. באין נשק לא היה טעם להשאר במושבה, וירדו לכפר-גלעדי. שם פגשו בטרומפלדור ומסרו לו על הקורות אותם. טרומפלדור הסתכל ב"ילד", היחידי שחזר ורובהו עמו, ולא אמר דבר. אך עוד באותו ערב שובץ הנער עמנואל במשמרת-לילה. עליה בדרגה מרגשת מכל עליות שעלה אחר-כך בחיים.

עמנואל עובר לאיילת-השחר. המגורים שם בחושות מרוכזות סביב חצר, והשמירה קפדנית – איש איש ועמדתו, לשעת חרום, ליד חלון. גם לעמנואל עמדה. ובאחד הלילות הותקף המקום מכל עבריו על-ידי הבדואים השכנים. תוך רגעים מעטים תפסו הכל עמדותיהם. התוקפים נסו בהשאירם חלל – בן השיך של כפרם.

למחרת ספרו החברים על עמנואל הנער, אשר בשקט ובקור רוח פתח את החלון והפעיל רובהו, בעוד הם, המבוגרים, ניפצו שמשות לצורך הירי.

וכך נמשכת הדרך בשמירה ובהגנה, ובמלחמת השחרור – בדרגת סגן-אלוף. ושוב לעבודת האדמה בה החל משחר ילדותו ובה המשיך, במלוא המרץ, עד יומו האחרון.

רוחמה.