מנחמיה שלי

מירית גל-עד

ילידת מנחמיה ונכדתם של מייסדי המושבה הגלילית הוותיקה, החוגגת השנה 85 להיווסדה, מעלה פרקים אישיים מתולדותיה. אוה, הארץ הטובה והקשה...

מודה. אינני אוביקטיבית. נולדתי במנחמיה ושורשי נעוצים עמוק במושבה והיא נעוצה עמוק בקרָבַי. עתה כאשר המושבה חוגגת 85 שנה להיווסדה – חזרתי אליה שנית... סבי וסבתי בָּרוּך ומָאשָה פַנְטוּרִין התיישבו במנחמיה ב- 1912, עשר שנים לאחר שעלו 21 מתיישביה הראשונים של המושבה.

תחילה התנחלה המשפחה ברחובות, אך האדמה החולית והצחיחה וחוסר המים מסביב דכדכו את סבא שהיה רגיל למים רבים. הוא עלה ארצה מצפון-דקוטה בארצות-הברית, בה היה חוואי. הוא יצא לתור את הארץ בחורף ונכבש על ידי הגליל התחתון. הירדן, מפל הירמוק, האדמה הכהה והדשנה, הנוף ההררי בעל הגוון האפור-ורוד, הפרחים הצבעוניים והחרמון המושלג שנראה בבירור מהאיזור – כל אלה הביאו אותו להחלטה: להקים את ביתו בגליל התחתון. הוא הגיע למלחמיה, שלימים הוסב שמה למנחמיה, זאת לאחר ביקור הנציב העליון הרברט סמואל במושבה. האורח רם-המעלה תרם למושבה 300 שֹטרלינג, כדי שיבנו גשר מעל הירדן כדי להקל את המעבר למושבה. הגשר היה אמור להיקרא על שם אב הנציב העליון, מנחם. הגשר לא נקרא על שמו ואילו שמה של המושבה הוסב למנחמיה.

סבא קנה שתי נחלאות (שם קראו לזה " איכריות") במושבה – אחת לו ולבני ביתו והשניה לגיסו. מהנחלה ברחובות מיהרו להיפטר.

בזמן הגירוש הגדול של היהודים מיפו ותל-אביב על ידי התורכים, בחודש אפריל 1917, הגיעו רבים מהם למושבות הגליל התחתון וכ- 15 משפחות הגיעו למנחמיה. היה רעב ומחלות. רבים מהמהגרים מתו ולא היה מקום לקבור את המתים. אדמתו של סבא ברוך גבלה עם בית הקברות. הא תרם חלקה כדי להגדיל את בית הקברות. לאחרונה, הוסב שם בית העלמין של המושבה על שם מאשה וברוך פנטורין.

ב- 1927 כבר לא היו סבא וסבתא בין החיים. תוך פרק זמן קצר נפטרו שניהם בשנות הארבעים שלהם. במשק נותרו שתי הבנות: אמי בת-שבע מור ז"ל ותבל"א דודתי רבקה רוזנפלד.

עזבנו את מנחמיה בסוף שנות השלושים. אבי אזרח מור ז"ל היה אז סמל משטרת הישובים העבריים והוא הועבר לירושלים, ואנו בני המשפחה עברנו אתו. נדדנו לבן-שמן ושוב לירושלים ואחרי מלחמת השחרור היה אבא איש משטרת ישראל, ושירת בירושלים, חדרה ותל-אביב. פעמיים בשנה היינו פוקדים את קברות סבא וסבתא במושבה. הביקור בבית הקברות היה מתחיל בניקוי המצבות, השקיית הרקפות שאמא שתלה בפתחי קברי יקיריה. אז היתה מוציאה ספר תפילות קטן והיתה מתפללת לבדה בדבקות. אחר כך היינו עוברים בין הקברים. הביקור היה כביקור שכנים וידידים קרובים. אמא "החייתה" את המתים וסיפוריה קלחו וכך במשך שנים היינו שומעים סיפורים והפכנו בקיאים בחיי המושבה. קלטנו פרטי פרטים של התנפלויות כנופיות אשר לא אחת אילצו את נשי וילדי המושבה להתפנות ליבנאל השכנה עד יעבור זעם. מעשי גבורה ועמידה איתנה ואמיצה של מתיישבי המושבה בשעת צרה.

אחת הדמויות אשר השפיעה על אמא ודרכה עלינו, היתה דמותו של שלמה יצחק רוזנפלד. הוא היה אחד מראשוני ומייסדי המושבה ומיום עלותם על הקרקע היה "מוכתר" המושבה עד זמן הבריטים. הוא הגיע למושבה מראש פינה ונולדו לו ארבעה בנים ובת. הוא איבד את בנו בכורו צבי במושבה, כאשר נפגע מכדור באחת ההתנכלויות, הבת נפטרה ממחלת הדיפטריה, בנו משה היה סרג'נט במשטרת בית שאן והתגורר עם בני משפחתו בתל-יוסף.

משה נרצח על הגלבוע כאשר כנופייה ארבה לו. ביומנו כתב רוזנפלד: "לאחר שנודעה לי הבשורה הרעה חשתי כאילו הוקל על לבי, ביחוד מאחר שמשוכנע הייתי כי בני נפל על משמר העם והמולדת. ותוך כדי נסיעה באוטו, קבלתי עלי את הדין באהבה ובאומץ-לב, כאברהם אבינו בשעה שעקד את יצחק בנו". למחרתו נהרו מכל הארץ לחלוק למנוח את הכבוד האחרון. "באומץ לב עמדתי בנסיון המר כאברהם העברי בזמן הקבורה. רגע ראיתי לנגד עיני רוחי את כל גיבורי ישראל מרחפים במרום. מובטחני כי אילו היה בא אלי בני משה ז"ל ואומר לי: 'אבא, עלי למלא תפקיד מסוכן ולעלות על ההר תוך סכנת נפשות', בוודאי הייתי אומר לו: 'חכה, הנני הולך אתך יחד, אם ליפול, ניפול שנינו'. הרהורים אלה אמצוני לעמוד בנסיון המר". רוזנפלד ובנו הצעיר כוכב נרצחו על ידי אחד מבני המושבה אשר היה לו סכסוך עמו. הרוצח נשפט ונתלה בזמן שלטון המנדט, ב- 1942.
 

נייר מצהיב על הקבר

אחת מן החוויות החזקות הקשורות בזכרונות הביקורים בבית הקברות היתה בשנת 1950. כהרגלנו יצאנו כל המשפחה לביקור בבית העלמין. כאשר סיימנו לנקות את מצבות סבא וסבתא נגשנו לקברו של לוי ורשאי ז"ל, ידיד נעורים של אמא שהיה שומר ופועל במושבה ונורה ונהרג במושבה. על קברו התנוססה פיסת נייר מצהיב אשר חוזקה על ידי אבן לבל תעוף ובה בקשה למי שמטפל בקבר הזה להתקשר עם נחה פיינגולד, אחותו אשר התגוררה בחיפה. על הפתק היתה הכתובת. מיד יצאנו לדרך ופגשנו את אחותו של לוי, אשר לאחר תלאות המלחמה בה אבדו רוב בני משפחתה הגיעה כעולה ארצה. היא ידעה כי לוי קבור באחת ממושבות הגליל התחתון. לאחר חיפושים איתרה בעזרת בן עירה את הקבר והגיעה למושבה. היא הופתעה לראות כי לאחר מספר רב של שנים הקבר מטופל ויש מי שדואג לתקינותו. הפגישה בין נחה ובעלה למשפחתנו היתה לבבית והמשפחות שומרות על קשר עד היום. נחה ובעלה אינם עוד בחיים וכן גם הורי, בת-שבע ואזרח מור. אך אנו בני הדור השני ממשיכים בקשרי ידידות עם בתה של נחה פיינגולד, הד"ר אנה ברגר, רופאת ילדים מחיפה. קשרים שנרקמו על ידי קברו של איש צעיר ואהוב שנפל בגליל התחתון.

עד מלחמת השחרור היינו מגיעים למנחמיה לעתים מזומנות אל הדודה רבקה והדוד שמעון רוזנפלד שהיו שם אכרים. אמא סברה שאין חטא להוציא ילדה מבית הספר בזמן לימודים, וכך, כשגרנו בבן-שמן ואחר כך בירושלים היינו נוסעים למושבה ושם היו שולחים אותה לכתה מקבילה בבית הספר במושבה. בדרך כלל היה רק מורה אחד או שניים בבית הספר וצריך היה להסתדר. זה מה שהיה. הלימודים התקיימו כסדרם, כאשר בחדר כתה אחת, היו טורים שכל אחד מהם היווה כתה. לפני הלימודים נערך מפקד וכולם שרו "מודה אני" ושירי מולדת כ"תחזקנה", "שאו ציונה".

אחד התענוגות הגדולים במנחמיה היה הרחצה בירדן. הילדים במושבה שחו שחיית כלב. לא היה מי שילמד אותם שחייה מסוגננת. מחוסר מקפצה, היו הילדים מכניסים את הפרדה למים וקופצים מעל גבה. ליד הירדן צמחו "אֶפָלָך דום". תפוחים זעירים אשר לא פעם היו מלאים תולעים, אך מי שם לב לקטנות. חדרי ההלבשה היו קני הסוף הסבוכים על שפת הנהר. ותיקי המושבה מספרים על אי בלב הירדן, נטוע אקליפטוסים ודקלים וסוף סבוך, שם התרחצו הבחורים עירומים בצדו האחד של האי והבחורות בצדו האחר. כיום האי איננו. כאשר בנו את הסכר בדגניה והיו פותחים את שעריו – שטפו המים את האי והוא נסחף ונעלם.
 

חובזה ובשר דרורים

בלילות הקיץ החמים ישנו אנשי המושבה בחצרותיהם. עם לילה היו מציעים בחוץ את המיטות ופורשים מעליהן כילה לבנה צחורה המחוברת היטב למזרון המיטה כדי למנוע עקיצת יתושים.

במצור בירושלים, כאשר לא היה מזון אכלנו מרק ובשר דרורים. כך עשו במנחמיה בשעת מחסור. גם חובזה ושאר מיני קוצים ודרדרים אכלנו בבית וגן בירושלים. הידע היה של אמא, ממנחמיה.

בשנות החמישים הייתי בין מורות צה"ל הראשונות אשר הצטרפו לגרעיני בני המושבים אשר ירדו לנגב לעזרת המושבים החדשים. מצאתי עצמי מורה יחידה בבית ספר בשובל 1 הלא הוא ניר משה בנגב הצפוני של היום. הנסיון של בית הספר החד-כתתי במנחמיה סייע לי להתגבר על הבעיות הקשות של לימוד מספר כתות בחדר אחד. כשהגעתי לבית הורי מיואשת, היו הם מתבוננים בי בזעף: "תתגברי. אין בורחים מהמערכה".

והיום, אני נוסעת למנחמיה עם אחי ובתי ואנו עוברים בין המצבות ואנו מספרים לה על שורשיה ואחר כך עושים סיבוב במושבה.

זוהי מנחמיה שלי.